מאי וחגיגת הספרים הקטנה שלי

תענוג של יום היה לי היום - ת -ע-נוג!

החודש יש לשלושה חברים קרובים שלי יום הולדת , וכאילו שהעול הכלכלי איננו מספיק, תוסיפו עוד ארבעה בני משפחה קרובים לא פחות!
בעבר הייתי מכינה מתנות בעצמי, או מתאימה מתנות מיוחדות לאנשים, אבל בשנים האחרונות, מצאתי שאין מתנה טובה יותר מספר. כאשר אתה נותן למישהו ספר, במיוחד כזה שקראת ואהבת (מעולם לא נתתי למישהו ספר שלא בדקתי בעצמי, אני חושבת שזה חוסר אחריות) - אתה נותן לו עולם שלם. עולם של דמיון, של מציאות, של שקט. למעשה אתה מקדיש לאותו אדם זמן איכות עם עצמו. האם יש מתנה נפלאה מכך?!

היום התחיל במסע ב'צומת ספרים' מחלף ינאי (כן כן, 'בית הפנקייק המקורי' , או לפחות אחד מהם). בהתחלה חיפשתי לעצמי ספר, שחבר מתחנן כבר שבועות שאקרא: "The Graveyard Book" .
על פי תוכנת המחשב הלא ידידותית, הספר הזה קיים בארץ (ברשת הספציפית הזו) בעותק אחד בלבד , ולמזלי (!!!) בראש פינה, ככה שזה ממש בדרך הביתה. אך מכיוון שלא ידעתי אם החנות תהיה פתוחה עד שאגיע לשם, הרגשתי צורך עז לפצות את עצמי ורכשתי את החדש חדש חדש של קרלוס רואיס סאפון "משחקו של המלאך", מפני שאחרי "צלה של הרוח" התאהבתי בסופר.
זה קורה לי.
הרבה.
התאהבות בסופרים, דמויות, אנשים שממליצים לי על ספרים.
לאחר מכן התחלתי לחפש ספרי מתנה. במשך יותר מחצי שעה, חיפשנו אני, בן זוגי ושני מוכרים מתוסכלים את "החמישית של צ'ונג לוי" (לרשום לעצמי לספר ליואב: יש להם 4 עותקים במלאי בחנות, על פי הרשומות, אף לא אחד מהם נוכח). אחרי שהתייאשנו, ובדקנו בסניפים אחרים שנכונו לנו ביקורים בהם בדרכנו הביתה, החלטתי לקנות את "שלושה דברים לאי בודד" ואת "עולם הסוף" כמתנות גיבוי, במידה ולא ימצאו הספרים שתכננתי עליהם בתחילה. קינחתי בדיסק חדש של חווה אלברשטיין.

להסתכל על מדפי ספרים בחנות ספרים, משול אצלי ליום בלונה פארק.
כיף נטו.
אני מסתכלת על הספרים, נוגעת בהם, מרימה ומדפדפת, מחפשת הקדשות וציטוטים נבחרים. לעולם , אבל ל ע ו ל ם לא קוראת את מה שכתוב על הכריכה האחורית "המאחורה" של הספר, לפני שקראתי אותו. בעיני התקצירים והביקורות בגב העטיפה הם לא יותר מאשר תזכורת נחמדה, או חיזוק חיובי, לקתרזיס של אחרי קריאת הספר.
הכי מרגש אותי לראות סופר שאני מכירה כבר יותר מיצירה אחת שלו, כששמו מתנוסס על המדף, הדבר הזה ממלא אותי בגאווה עצומה, עד שאפשר לחשוב שילדתי אותו בעצמי או משהו כזה. יש גם עניין של ספרות מקור, מול תרגומים בכלל וספרות ישראלית בפרט. ככל שהסופר ישראלי יותר - הגאווה גדולה יותר. (גם את סטפן קינג אני כבר מדקלמת מגיל 16 ואוהבת, אבל מראית שמו על המדף כבר לא עושה לי פרפרים בבטן).

בסופו של דבר הגעתי בזמן לראש פינה וגם שם הפכתי לעוד קצת מאושרת עם הספר של ניל גיימן.



שבוע טוב. טוב מאוד!

(ובהצלחה ליואב אבני!)