זה באמת כ"כ טעים? - סיפור קפה

יום שבת. השעה :08:23. הימים: ימי סיום התואר הראשון, יוני 2006. בשעת בוקר מוקדמת שכזו, יום שבת, הקולות שניתן לשמוע הם בודדים. ציוצי ציפורים חצופות, שעוד לא הבינו שבשבת אנשים מעדיפים להשכים בטבעיות, נשימות כבדות של מי שעוד חולם את החלום השני או השלישי וצחוקים חרישיים של ילדים, שהוריהם הבינו שאת השקט של יום השבת שלהם ניתן לקנות במחיר מבצע של קלטת ילדים "משובחת" , או שידורי הטלוויזיה "החינוכית".

הקולות שאני מכירה מיום שבת בבוקר בשעה הזו, הם קולות מים גועשים, מולקולות שמתערבבות להן זו בזו, מתנגשות אחת בשנייה ויוצרות פעפוע במעלה הקומקום החשמלי שלי. עוד מעט יעלו האדים מעלה מעלה ויצרו עננה לבנה ומהבילה, בעוד הקול האחד שלו אני כמהה, משתהה ומתמהמה. קול הכפתור הנלחץ מכוח האדים ומודיע לי בקול תרועה כי הגיע הרגע לו חיכיתי. לרגע הקסום הזה מצטרפים קולות נוספים של פתיחת צנצנת הקפה, ונקישת הכפית בזכוכית. לצלילי צהלות הנוזל החם, הנשפך ומתרעם על דפנותיה הקרות של הכוס, אני לוקחת שאיפה עמוקה עמוקה של גרגירי הזהב הרוקדים בתוך הצנצנת, עוצמת עיניים ומתמכרת לריח האגוזי הנפלא: Taster`s Choice Hazelnut. בלוטות הטעם שלי נכנסות למצב כוננות גבוה.

לא היו לי הרבה רגעי חסד בשנים האחרונות. הלימודים תובעניים, וההתנסויות הקליניות האחרונות בפתח. כל שבת המוגדרת, מהיותה כזו, כתענוג של "רביצה" וחופש, מתחלפת בצ`אנס נוסף ל"זמן איכות" עם ספרי האנטומיה, הנוירולוגיה והתרגולים האינסופיים. החסד האחד שלו אני עוד זוכה ברגעים השקטים הללו, הוא רגע ההתייחדות שלי עם ספל הקפה. ספל זכוכית, תמיד זכוכית. מול השמש שנדמה כאילו מתעוררת גם היא מאוחר יותר ביום שבת. בצינת הבוקר הנעימה, האופיינית לתקופה הזו בשנה, מתלטפת לי בהרגשה, מדחיקה באמנות נרכשת את הידיעה שתימשך רק דקות ספורות.

את הטייסטר`ס הכרתי לראשונה, אני מודה, דרך פרסומות בטלוויזיה. אני לא מבני האדם המושפעים ורוכשים מוצרים על פי שטיפות המוח היומיומיות, המבליחות מכל עבר, אבל אלמלא נתקלתי בפרסומת, לא הייתי מסיטה את פני לעבר צנצנת הזכוכית בביקורי השבועי בסופר. התווית המוכרת שנגלתה מולי החביאה מתנה נוספת. תווית קטנטנה שלא הייתה צריכה דבר כדי להעלות חיוך על פני, מלבד להכיל את המילה: אגוזים.

יעידו אלו המכירים אותי, אני לא צרכנית גדולה של קפה, ולא שותה אותו אפילו מידי יום. אני לא יודעת להעריך מהו קפה איכותי במיוחד, לא מתמצאת בסוגים השונים, ואף על פי שבורכתי במשפחה בברזיל, אני לא אדע לומר איזה קפה נטחן מאיפה, מתי ולמה. אני כן יודעת, ואף בדעתנות מאוד נחרצת – מה טעים לי. ועל דברים שכאלה, אני מתקשה לוותר.

היום, 3 וחצי שנים אחרי, אני כבר אשת מקצוע, השבתות שלי הן שבתות של עונג ממשי (טוב, רובן.) וחווית הקפה הראשון של הבוקר, הפכה אצלי ממש לטקס. אני מתעוררת בבקרים אל מרפסת שטופת שמש, מול ירוק אינסופי, ואוויר הרים צפוני. אני צריכה להוסיף?

התמונה יכולה הייתה להיות מושלמת, והמכתב יכול היה להיחתם כאן, כמכתב פסטורלי של הערכה. יכולה הייתה, אלמלא השינויים הרבים שחלו בשנים האחרונות בכלכלה בכלל ובמחירי מוצרי הצריכה בפרט. אני כבר לא מדברת על החודשים האחרונים, בהם `דולרים מתחת לבלטות` הן מילים גסות (מתחת לשלי תמצאו אורז). והמיתון היא כבר מילה שגורה כמעט כמו "אהלן"... אך נוכח העלייה הבילתי פוסקת במחירי הקפה שלכם, במיוחד של הצנצנת הקטנה שלי עם התווית: "אגוזים", שמעבירה בי חיוך, עצוב הפעם, אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי את התענוג.

אנחנו לא אנשים של חיי מותרות. לא תמצאו אותנו בחו"ל כל שנה, או בנופש בכל חג או חופשה שנתית, מתפנקים באיזה בית מלון שווה. אני אפילו לא רוכשת בגדים חדשים מידי חודש. רגעי האושר הקטנים שלי, כשמם כן הם – קטנים, ולא צריך הרבה כדי לגרום להם לקרות. למען עינוגים ופינוקים קטנים שכאלה, לכם יש את היכולת, לא רק לייצר (או לשווק במקרה הנ"ל) קפה משובח כל כך, אלא גם לתרום לעוד 10 דקות יקרות של אושר קטנטן ויומיומי – אבל אמיתי. אני מבקשת לפנות אליכם, בבקשה באמת קטנה ואישית, להוזיל את מחירי הקפה:

Because, It is Really THAT GOOD!!! (Oh, Yes…)

תודה, של.