בהתחלה חשבתי שאני רק מדמיין, שאני פרנואיד, או איך שלא יקראו לזה. הרי את אוהבת אותי כל כך, אהבה ללא תנאים! נאמנה מאין כמותך. את תמיד ערה לפני בבוקר, ותמיד הולכת לישון אחרי. את הנשמה היפה והאצילית שבחרתי לחיי והכי חשוב .. את שלי! אבל מזה כמה ימים אני רואה סימנים שאני מנסה להתעלם מהם, אני רואה דברים, שאני מנסה לומר לעצמי שקיימים רק בדמיון שלי, שאולי זו תקופה ואולי זה יעבור או-טו-טו.
בכל בוקר כשאני מתעורר ויוצא מחדר השינה, את כבר מחכה לי בסלון. רק לי. מסתכלת אליי במבט מלא ציפייה, נצמדת ומתחככת בי, נותנת לי נשיקות קטנות וגורמת לי להרגיש הכי מאושר בעולם. ואז אני מכין לנו ארוחת בוקר, אנחנו אוכלים ושותים יחד, ולפני שאני יוצא לעבודה אני נושק לך, ומבטיח לחזור כמה שיותר מהר. לפעמים אנחנו יוצאים יחד, לפעמים את נשארת בבית, אבל תמיד תמיד נמצאת שם כשאני חוזר.
אבל בזמן האחרון את כבר לא שמחה כמו פעם לראות אותי כשאני חוזר מהעבודה, את מעדיפה לישון לפני לפעמים, או להתעורר מאוחר, ההתנהגות שלך משתנה, ורק היום אני מבין למה.
לפני שבוע עבדתי בלילות, וכשחזרתי הביתה בבקרים, את כבר ישנת, או שכבר לא חיכית לי ויצאת. אני לא יודע מה עשית כל הלילה, אני רק יכול לדמיין. ומי הכין לך ארוחת בוקר? מי מפנק אותך כשאני לא נמצא? אל מי את יוצאת מוקדם בבוקר? המחשבות האלה לא עוזבות אותי.
אתמול כשחזרתי בערב מהעבודה, את הגעת מספר שניות אחרי וכשהכנתי לשנינו ארוחת ערב, את סירבת לאכול. רצית לצאת החוצה. אז כבר ממש חשדתי, זה לא קרה מעולם, והבנתי שאכלת כבר קודם. אבל איפה? עם מי?
הייתי עצוב מאוד אתמול בערב, אני לא יודע אם שמת לב, כמעט ולא ישבתי לידך, ולא ליטפתי אותך כמו תמיד . יכול להיות שהרגשת שמשהו קורה, ויכול להיות שרצית שאני אגלה. אבל הבוקר, כבר לא חשדתי יותר בכלום, האמת טפחה לי בפנים.
כשהתעוררתי ראיתי אותך כבר בעיצומה ארוחת בוקר, וכמו סכין חד, נדהמתי מהתעלמותך מנוכחותי כשמיד קפצת על הספה היישר אל זרועותיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
רציתי להגיד ש...