14/02/2011
LOVE ... LOVE... LOVE

מתוך ויקיפדיה:
"אהבה היא קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה ו/או אחדות עמוקה כלפי אדם אחר, בעל- חיים או חפץ כלשהו. במקרה של אהבה לחפץ קיים עניין הבעלות, שבאהבה בין בני אדם פחות אפשרי. אהבה מאופיינת בגעגועים, חיפוש אחר קרבת הנאהב, דאגה לו ובקשת טובתו. כאשר האהבה אינה ממומשת, היא יכולה להיות גם מכאיבה ולא נעימה, וטרגדיות רבות עוסקות באהבות בלתי ממומשות ותוצאותיהן. הפסיכולוג ויקטור פרנקל ראה באהבה פן של תופעה אנושית ייחודית והיא, היכולת של האדם להתעלות מעבר לעצמו ולהתכוונן למשהו מחוצה לו."

הגדרה שלי:
אהבה היא היכולת של משהו או מישהו לגרום לך אושר עילאי וצער רב באותה המידה בסיטואציות שונות.

יש הרבה חגים בעולם שאינם חגים יהודיים, או חגים דתיים, ורק במקרים מעטים אני מרגישה קנאת מה בחברי שאינם יהודים. על עץ חג המולד,למשל (במשמעות הקישוטית שלו בלבד)- ויותר מזה על יום האהבה שחל ממש היום.
נכון, יש לנו את ט"ו באב - ואני דואגת לחגוג אותו כהלכתו. אבל חג שכולו אהבה? מדוע לא פעמיים בשנה? מדוע לא כל יום ?

אני מציעה להקדיש לפחות חמש דקות היום למישהו שאתם אוהבים - להגיד לו את זה, לכתוב לו, אפילו לשלוח הודעת טקסט (לא המונית!)

למי שלא נמצא בזוגיות, אני רוצה לאחל שירגיש נאהב בכל יום מימות השנה, ולמי שכן, שידע להעריך זאת, לא רק כשאין.

לסיום, בעודי משוויצה בסידור המדהים שקיבלתי היום בעבודה מבן זוגי היקר
, אני רוצה לצטט לכם משיר שגם הוא ציטט ממנו בברכה:

(מילים: יוסי בנאי, לחן: מתי כספי)

כשההוא אוהב את ההיא

תמיד הוא אומר לה,

חוזר ואומר לה

כמה היא אלוהית.

כשענן אוהב עננה

תמיד הוא אומר לה,

חוזר ואומר לה:

את כל כך עדינה

ורק אני מרוב אהבה שותק...

What Facebook Is For בשביל מה הפייסבוק קיים?

בית חדש

"You choose what's next and you'll wind up right where you wanna be"

החיים שלנו הם אוסף אירועים, וההתעסקות בשאלה אם יש לנו שליטה עליהם; עצומה, מינימלית או כלל לא, פשוט מונעת מאיתנו לגרום להם לקרות.

הבלוג גם הוא אוסף אקראי של מחשבות, הגיגים, דברי הבל והאמנות שלי.

כי כל אחד יכול לכתוב, אבל רק מעטים לא יכולים להפסיק.

שלי.

כפיזיותרפיסטים אנחנו נדרשים לעמוד עם היד על הדופק כל הזמן. לקחת קורסים, להתעדכן במחקרים חדשים ולקרוא המון. זה נכון וחשוב, ויחד עם זאת, הרבה מהדברים בעלי הערך המוסף שאנחנו יודעים או נחשפים אליהם מגיעים לעתים מהמקומות הכי לא צפויים.

אתמול בבוקר הגיעה בחורה צעירה עם מטופל שלי, ושוחחנו על קורס בגנטיקה שהיא לומדת. היא סיפרה לי על ניסוי שנערך ובו לקחו (ותסלחו לי שאני מחפפת קצת בבדיקת העובדות והמספרים - חשוב הרעיון עצמו) קבוצה של גברים, ואמרו להם להסתובב עם אותה חולצה במשך מספר ימים, ללא שימוש בחומרי ריח למיניהם וללא מקלחת. לאחר מכן נתנו את החולצות הללו לקבוצת בנות אקראיות ושאלו לגבי התרשמותן, האם הן נמשכות לאותו ריח או לא. המסקנות היו, שבעלי מערכת חיסונית שונה זו מזו נמשכים זה לזה. האבולוציה מסבירה זאת על ידי יצירת צאצאים בעלי מערכת חיסונית טובה יותר.
משם עברנו לדבר על מחקרים אחרים שבדקו הימצאות של בני זוג שנולדו יחד או גדלו יחד (כדוגמת קומונת או קיבוצים), האם נוצרו שם זוגות, והיו ממצאים מאוד דלים . לא מדובר בשידוך או זיווג על רקע מאפייני תרבות, אלא על זיווג מבחירה. זאת, מסביר המחקר הקודם, כיוון שאותם אנשים היו בעלי מערכת חיסונית דומה. מיד צצו ועלו במוחי שיעורי מבוא לפסיכולוגיה בשנה א' באוניברסיטה, וחשבתי שאני מאוד יצירתית כשאמרתי: "זה סותר את תסביך אדיפוס - הוא הרי רצה לשכב עם אמא שלו!" והיא מיד תיקנה אותי בחינניות ואמרה: "להיפך. זה מסביר אותו. אדיפוס המיתולוגי גדל בנפרד מאימו, והתסביך עצמו (למי שמאמין) קיים עדיין באופן פסיכולוגי, אך הגנטיקה מגנה עלינו, כביכול, מפני גילוי עריות והימשכות לבני המשפחה שלנו"

מעניין לא?

תגלית נוספת ומעניינת לא פחות - מחר!!!

ולגבי המתכון היומי- לא כל כך מתכון אבל משהו שנזכרתי בו בעקבות השיחה על החולצות ה"ריחניות" משהו של אותם גברים במחקר המתעלל. (מתעלל בנשים שהיו צריכות להריח!)

'טיפ' שקיבלתי פעם ממישהו (אפרופו מכל מלמדי...) לגבי הזעה ומניעת ריחות. הוא סיפר לי על משהו שלא מונע את ההזעה (שהיא חשובה לנו!) אלא דווקא את הריח ואינו משתמש בחומרים מסוכנים.

סודה לשתייה, מים פושרים - חמימים, צמר גפן או פד גזה

מערבבים בחצי כוס מים חמימים כפית גדושה סודה לשתייה. טובלים את הבד או צמר הגפן ומורחים בעדינות על בית השחי ! ללא תוספת דאודורנטים או כימיקלים.
למען ההגינות, אספר שניסיתי פעם אחת, אך מכיוון שאני לא נוטה להזיע בצורה מוגזמת אני לא יודעת עד כמה זה היה יעיל - ריח לא היה זה בטוח.

נסו בעצמכם :)

אתם נוהגים לאכול בעבודה? מתי ומה?
בשנים האחרונות אני עוברת מהפכת בריאות - ומשתדלת לאכול הכי מסודר ונכון, ארוחות קטנות ותכופות ובלי נשנושים.
זה לא ממש עובד.
העבודה היא האוייב של כל דיאטה ודרך חיים - אם לא יודעים כיצד להילחם בה.
אבל אנחנו לא בענייני מלחמות - אנחנו שוחרי שלום!
בן זוגי (שיחיה) ואני החלטנו בשבועות, לקנות הרבה ירקות, ומהרגע שמגיעים הביתה עם שקיות הקניות (רק שקיות בד כמובן!)* אנחנו נשטוף את הירקות, נחתוך ונאחסן אותם בכלים סגורים במקרר. מהניסיון שלנו, מחשבת ההכנה לקראת העבודה או בכלל, היא זו שגורמת לנו להתעצל ולוותר - ולקחת סנדוויץ.
ניסינו. עובד! אנחנו מנשנשים ירקות חתוכים מתי שרק אפשר (אז עברו רק יומיים, אז מה?!)

עדיין באווירת חג השבועות - החלטתי אתמול בערב לפצות אותנו על העבודה הטובהעם הירקות ולהכין עוגת גבינה חגיגית! (בלי רגשות אשם!)

מצרכים:
6 ביצים מופרדות
750 גרם גבינה - 5%
כוס וחצי סוכר
2 שקיות סוכר וניל
שקית אינסטנט פודינג וניל
3 כפות גדושות קמח תופח
180 גרם חמאה או מחמאה מומסת

הכנה:
מחממים תנור לחום בינוני .
מקציפים את החלבונים עם הסוכר עד לקצף יציב, ומוסיפים את סוכר הוניל
בקערה אחרת מערבבים את שאר החומרים לתערובת אחידה ומקפלים בזהירות לתוך קצף הביצים.
משמנים תבנית עגולה גדולה (קוטר 28) ומכניסים את התערובת לתוכה
אופים בתנור כ- 50 דקות, ולאחר מכן מכבים,ופותחים מעט את דלת התנור ומחכים עד לקירור. כשהתבנית קרה מכניסים למקרר לפחות ל3 שעות, עד שהעוגה מתייצבת! עם כיסוי נייר אלומיניום.

להשגת מרקם רך מאוד - אפשר לשים את התבנית בתור בתוך תבנית גדולה יותר עם מים בתוכה.

בתאבון!



* שקיות בד

כשהתחתנתי הבטחתי לעצמי, שזו הפעם הראשונה והאחרונה, שאני אלבש לבן.
טעות.

לאחרונה חידדו אצלנו את נהלי לבישת "מדי הייצוג" שלנו הפיזיותרפיסטים, כיוון שלא כולנו היינו הולכים באופן קבוע עם ה -ספק חולצה, ספק חלוק, ספק כתונת משוגעים, ספק שיד מעצב היתה מעורבת כאן- הלבנים שלנו, עם הלוגו היפה של מכבי. (פטריוטיות על הבוקר...) מרביתנו, כשלא הלכנו עם חלוקים, היינו עם חולצות לבנות, אך מאז שאני מסתובבת עם השק הלבן, אני נתקלת בכל מיני תקריות מוזרות, להלן אחת טרייה משבוע שעבר.
יושב מולי מטופל שנמצא אצלנו (בטיפול אצל פיזיותרפיסט אחר) מספר חודשים רב יחסית. הוא כבר מכיר אותי, ומחכה שאקבע לו תור המשך.
השיחה התנהלה כך:
-"אז מה את בעצם? אחות מוסמכת?"
-"אתה צוחק איתי, נכון?" (עניתי בחיוך!). "מה זאת אומרת? אני פיזיותרפיסטית"
-"אהה באמת? איזה יופי! מתי את מסיימת את הלימודים?"
-"ב-2006" (כבר לא חייכתי)
-"אהה, את ממש ממש פיזיותרפיסטית?!, נהדר! ראיתי אתכם מעבירים כאן ידע ושואלים אחד את השני שאלות, וחשבתי שאת עוד לומדת"
למעשה רציתי להשיב לו: לא נכון, חשבת שאני אחות מוסמכת. אבל השבתי:
-"כן, ככה אנחנו עובדים כאן- ביחד" ואספתי את שברי כבוד המקצוע שלי מחדש...

אם כך, לבן אני כבר לא אלבש רק בחתונה, אבל לטובת מי שעוד מתהדר בלבוש הצחור החגיגי לכבוד חג השבועות, אני רוצה להקדיש מתכון לבן וטעים במיוחד.
ובהזדמנות הזו אני מזמינה את כולכם לחגוג חג שבועות קיבוצי ולהבין את משמעותו האמיתית של החג.

פשטידת אטריות וברוקולי ביוגורט !

מצרכים:
חצי חבילת פסטה מבושלת
חצי חבילת ברוקולי קפוא
3 גביעי יוגורט לבן 3% שומן
גביע גבינה לבנה או קוטג' 5%
3 ביצים
2 כפות מיונז
תבלינים - לפי הטעם (רק מלח ופלפל)
2 כפות פירורי לחם
תבנית פיירקס בינונית / או חד פעמית
גבינה צהובה - אופציה.

הכנה:
מחממים תנור לחום בינוני-גבוה- 190 מעלות בערך.
את הברוקולי אפשר לחלוט במים רותחים (אפילו באלו של הפסטה) למשך כדקה ולסנן. אני למדתי שאם אין זמן - מכניסים אותו קפוא לתערובת הפשטידה, וגם כך היא טעימה להפליא.
מבשלים את הפסטה (חצי חבילה) ומניחים במסננת.
בקערה מערבבים היטב: ביצים ומיונז, ואחרי שהתערובת קטיפתית ואוורירית מעט, מוסיפים בהדרגה ובעדינות יוגורט וגבינה ומתבלים במלח ופלפל לפי הטעם.
אל התערובת בקערה מכניסים את הברוקולי והאיטריות ומערבבים .
משמנים את התבנית במעט שמן, ומפזרים את פירורי הלחם בתחתית בצורה אחידה.
מוזגים את כל התערובת לתוך התבנית ואופים כ35 דקות - עד שהפשטידה יציבה.
אופציה - לפזר גבינה צהובה למעלה אחרי 15 דקות אפייה.
בתאבון.

חג שבועות שמח !

ארץ זבת ערק שום ודבש - או - איך גרמתי לוויכוח עדתי במכון

יש הצדקה להנחיה לא להגיע חולים לעבודה*. אבל לא מהסיבה שאתם חושבים. תגלית מרעישה בהמשך.

יום: שני . שעה: 8 בבוקר. לוקיישן: מכון הפיזיותרפיה .

על המיטות 2 מטופלות שלי: אחת ממוצא אשכנזי והשנייה מזרחי. הראשונה מיד הגיבה לסדרת ההתעטשויות שלי ופסקה שלא מדובר באלרגיה, ושאני "חייבת חייבת לשתות תה עם דבש ". מה אכפת לי? אני אוהבת דבש. שמעה אותה חברתה, ומיד "נחלצה לעזרי". ניגשה אליי בשקט בשקט אל עמדת המחשב ולחשה: "דבש לא טוב. יעשה לך ליחה. קחי ערק עם נענע תערבבי יחד ותמרחי בתוך הפה וליד האף". 'עוד זה מדבר וזה בא'... לא סיימה את המשפט, וכבר נכנסה אחת המטופלות החביבות עליי , סבתא ממוצא רוסי -80 שנה בארץ – לא יודעת עברית- (היא דווקא כן יודעת), ש"במקרה" שמעה את השיחה ואמרה בביטול ובמבטא כבד: "מה זה ערק? את חולה? כואב לך הגרון? תראי מה אני אומרת. לוקחת סִוִיוֹקִלָה** קטן קטן עם שום וסוכר, לשים ביחד הרבה זמן ולשתות. זה יהרוג כל חיידקים" אני אמרתי שכואב לי הגרון...?

אני אחסוך מכם את כל הוויכוח שהתפתח לאחר מכן:"מה פתאום?! סבתא שלי תמיד עשתה לנו אף פעם לא היינו חולים!" (אם לא הייתם חולים, אז למה...?)
לבסוף, המסקנה הנחרצת שלי מכל היום הזה הייתה, שהסיבה האמיתית להנחיה לא להגיע חולים למקום העבודה, היא על מנת לשמור על כור ההיתוך ולא ליצור פילוגי תרבות! מה, לא?
הגעתי הביתה. רקחתי לי את תרופת הסבתא שלי, וישנתי כמו תינוקת. (קמתי כל שעתיים ובכיתי). לא באמת.

עליי זה עובד.
כשמצוננים , והגרון מדגדג ושורף ולא מאפשר להירדם, מה שתמיד עזר לי הוא מרקחת של ברנדי דבש ולימון.

חומרים:
2 כפות ברנדי
סחיטה אחת של חצי לימון
חצי כפית דבש

מערבבים הכל יחד עד להמסה מוחלטת של הדבש ושותים בלגימות קטנות.
מי שיכול לגרגר קצת לפני הבליעה – מה טוב.

שנהיה בריאים.

* לא לדאוג, השתמשתי באמצעי מיגון מול המטופלים – לכולם שלום.
** סלק

מאי וחגיגת הספרים הקטנה שלי

תענוג של יום היה לי היום - ת -ע-נוג!

החודש יש לשלושה חברים קרובים שלי יום הולדת , וכאילו שהעול הכלכלי איננו מספיק, תוסיפו עוד ארבעה בני משפחה קרובים לא פחות!
בעבר הייתי מכינה מתנות בעצמי, או מתאימה מתנות מיוחדות לאנשים, אבל בשנים האחרונות, מצאתי שאין מתנה טובה יותר מספר. כאשר אתה נותן למישהו ספר, במיוחד כזה שקראת ואהבת (מעולם לא נתתי למישהו ספר שלא בדקתי בעצמי, אני חושבת שזה חוסר אחריות) - אתה נותן לו עולם שלם. עולם של דמיון, של מציאות, של שקט. למעשה אתה מקדיש לאותו אדם זמן איכות עם עצמו. האם יש מתנה נפלאה מכך?!

היום התחיל במסע ב'צומת ספרים' מחלף ינאי (כן כן, 'בית הפנקייק המקורי' , או לפחות אחד מהם). בהתחלה חיפשתי לעצמי ספר, שחבר מתחנן כבר שבועות שאקרא: "The Graveyard Book" .
על פי תוכנת המחשב הלא ידידותית, הספר הזה קיים בארץ (ברשת הספציפית הזו) בעותק אחד בלבד , ולמזלי (!!!) בראש פינה, ככה שזה ממש בדרך הביתה. אך מכיוון שלא ידעתי אם החנות תהיה פתוחה עד שאגיע לשם, הרגשתי צורך עז לפצות את עצמי ורכשתי את החדש חדש חדש של קרלוס רואיס סאפון "משחקו של המלאך", מפני שאחרי "צלה של הרוח" התאהבתי בסופר.
זה קורה לי.
הרבה.
התאהבות בסופרים, דמויות, אנשים שממליצים לי על ספרים.
לאחר מכן התחלתי לחפש ספרי מתנה. במשך יותר מחצי שעה, חיפשנו אני, בן זוגי ושני מוכרים מתוסכלים את "החמישית של צ'ונג לוי" (לרשום לעצמי לספר ליואב: יש להם 4 עותקים במלאי בחנות, על פי הרשומות, אף לא אחד מהם נוכח). אחרי שהתייאשנו, ובדקנו בסניפים אחרים שנכונו לנו ביקורים בהם בדרכנו הביתה, החלטתי לקנות את "שלושה דברים לאי בודד" ואת "עולם הסוף" כמתנות גיבוי, במידה ולא ימצאו הספרים שתכננתי עליהם בתחילה. קינחתי בדיסק חדש של חווה אלברשטיין.

להסתכל על מדפי ספרים בחנות ספרים, משול אצלי ליום בלונה פארק.
כיף נטו.
אני מסתכלת על הספרים, נוגעת בהם, מרימה ומדפדפת, מחפשת הקדשות וציטוטים נבחרים. לעולם , אבל ל ע ו ל ם לא קוראת את מה שכתוב על הכריכה האחורית "המאחורה" של הספר, לפני שקראתי אותו. בעיני התקצירים והביקורות בגב העטיפה הם לא יותר מאשר תזכורת נחמדה, או חיזוק חיובי, לקתרזיס של אחרי קריאת הספר.
הכי מרגש אותי לראות סופר שאני מכירה כבר יותר מיצירה אחת שלו, כששמו מתנוסס על המדף, הדבר הזה ממלא אותי בגאווה עצומה, עד שאפשר לחשוב שילדתי אותו בעצמי או משהו כזה. יש גם עניין של ספרות מקור, מול תרגומים בכלל וספרות ישראלית בפרט. ככל שהסופר ישראלי יותר - הגאווה גדולה יותר. (גם את סטפן קינג אני כבר מדקלמת מגיל 16 ואוהבת, אבל מראית שמו על המדף כבר לא עושה לי פרפרים בבטן).

בסופו של דבר הגעתי בזמן לראש פינה וגם שם הפכתי לעוד קצת מאושרת עם הספר של ניל גיימן.



שבוע טוב. טוב מאוד!

(ובהצלחה ליואב אבני!)

אהבה ראשונה

לפני כמה ימים, בעודי משוטטת עם חבר בנבכי הYouTube, גיליתי סרטון קצר ומקסים, שחידש בי לשניות ספורות את תחושת ה"אהבה הראשונה" שהיתה לי כשהייתי ממש ממש קטנה. אני לא מדברת על גיל 12 או 16, אהבה ראשונה מוחשית, אלא על גיל הרבה יותר מוקדם, הרבה פחות מבין והכי אמיתי.

לכן החלטתי להקדיש סרטון לאחד והיחיד, מושא כיסופיי הילדותיים :

יום הולדת

מוקדש לאחת והיחידה.

מבין שמיים קודרים של שיגרה מעייפת

ואלפי כלי רכב השועטים אל בלי אין,

האם עוד נראים אליו שבילי עפר לא בדרך לא מסומנת,

בהם ילד קט מקפץ קל רגליים?

ובין כל ענני העשן, וריח הבשר הנצלה ומדגדג את האף והקיבה,

האם הוא חש בריחם של פריחות חדשות ותינוקות רכים מול לבן השיבה?

האם מבין סבך אפור המסתיר השמיים של תוצרי הקִדמה המשתלטת,

האם הבחין הוא בקימוריך הדשנים, המעלים ירוק בכל אביב, או רוחות מבשרות השלכת?

אני רואה את כל אלה, נושמת אלי ריחות פרדסים,

משתהה עוד רגע מול יופיים של כל אגם או בריכה.

נופי המדבר האינסופיים של הנגב על כל צבעיו המשתנים

מול ירוק מנצנץ בטל של בוקר, בגליל פורח שכולו הבטחה

אני יודעת, מרגישה וחיה את כולך,

אך קשה שלא לתהות, כשמעלי הציפורים

אמרי, האם הכל נראה כך מלמעלה?

האם תדעי, כיצד מביט בך אלוהים?

לזכרך

היום הזה מוקדש לך,

גל לב-רן

1975-1997

יום הזיכרון לחללי צה"ל

ולנפגעי פעולות האיבה

ה'תש"ע, 2010

To cherish what I have recently found

I'm making an exception, and writing in English, because this post is dedicated to someone that capture a great part of my heart, and unfortunately I'm still missing a few words in his original language... ;-)

I'm writing this on the 20th of July, but I won't publish it, until I know I would want him to read it. It may be stupid, because he would probably never see this Blog unless I show it to him, but still, this is very personal, regarding him, and I need to control it.(And to those who might think this is a bit weird… Get over it :) )

My beautiful soul,

You entered my life at a very "new and exciting" period for me. When I discovered that 'other' world all I wanted to do is have fun and explore. And I did. But I would never have thought I could get anything else out of this place. God was I wrong… I was in a so called "relationship" which, as I found out too late, was empty. I learned nothing, got nothing but a thrill, and not a long lasting one… But you were always there. Teaching me, exposing me, showing me and opening your inner world widely to me, the one you are trying to keep as private as you can. You did everything with nothing in return. I gave you nothing and you asked for nothing. You were and are still, an ENIGMA to me. And then, one day, without any advanced notification, MAGIC happened. I have re-discovered you. My soul mate, my love, my mentor, my beautiful insight… my best friend.English does not have enough words to describe my feelings for you. You charge me with happiness every time I see you and fill my heart and soul with endless pleasure. Life is not as bad as it seems when you are holding me.My baby? You are not my other half, you are my better half.I love you so much, and I know I'm probably the luckiest girl in the world, to have you loving me back. My first thought in the morning, like my last one at night is and will always be : how much I want to make you happy.

Ich liebe dich (Mehr!), meine Seele

זה באמת כ"כ טעים? - סיפור קפה

יום שבת. השעה :08:23. הימים: ימי סיום התואר הראשון, יוני 2006. בשעת בוקר מוקדמת שכזו, יום שבת, הקולות שניתן לשמוע הם בודדים. ציוצי ציפורים חצופות, שעוד לא הבינו שבשבת אנשים מעדיפים להשכים בטבעיות, נשימות כבדות של מי שעוד חולם את החלום השני או השלישי וצחוקים חרישיים של ילדים, שהוריהם הבינו שאת השקט של יום השבת שלהם ניתן לקנות במחיר מבצע של קלטת ילדים "משובחת" , או שידורי הטלוויזיה "החינוכית".

הקולות שאני מכירה מיום שבת בבוקר בשעה הזו, הם קולות מים גועשים, מולקולות שמתערבבות להן זו בזו, מתנגשות אחת בשנייה ויוצרות פעפוע במעלה הקומקום החשמלי שלי. עוד מעט יעלו האדים מעלה מעלה ויצרו עננה לבנה ומהבילה, בעוד הקול האחד שלו אני כמהה, משתהה ומתמהמה. קול הכפתור הנלחץ מכוח האדים ומודיע לי בקול תרועה כי הגיע הרגע לו חיכיתי. לרגע הקסום הזה מצטרפים קולות נוספים של פתיחת צנצנת הקפה, ונקישת הכפית בזכוכית. לצלילי צהלות הנוזל החם, הנשפך ומתרעם על דפנותיה הקרות של הכוס, אני לוקחת שאיפה עמוקה עמוקה של גרגירי הזהב הרוקדים בתוך הצנצנת, עוצמת עיניים ומתמכרת לריח האגוזי הנפלא: Taster`s Choice Hazelnut. בלוטות הטעם שלי נכנסות למצב כוננות גבוה.

לא היו לי הרבה רגעי חסד בשנים האחרונות. הלימודים תובעניים, וההתנסויות הקליניות האחרונות בפתח. כל שבת המוגדרת, מהיותה כזו, כתענוג של "רביצה" וחופש, מתחלפת בצ`אנס נוסף ל"זמן איכות" עם ספרי האנטומיה, הנוירולוגיה והתרגולים האינסופיים. החסד האחד שלו אני עוד זוכה ברגעים השקטים הללו, הוא רגע ההתייחדות שלי עם ספל הקפה. ספל זכוכית, תמיד זכוכית. מול השמש שנדמה כאילו מתעוררת גם היא מאוחר יותר ביום שבת. בצינת הבוקר הנעימה, האופיינית לתקופה הזו בשנה, מתלטפת לי בהרגשה, מדחיקה באמנות נרכשת את הידיעה שתימשך רק דקות ספורות.

את הטייסטר`ס הכרתי לראשונה, אני מודה, דרך פרסומות בטלוויזיה. אני לא מבני האדם המושפעים ורוכשים מוצרים על פי שטיפות המוח היומיומיות, המבליחות מכל עבר, אבל אלמלא נתקלתי בפרסומת, לא הייתי מסיטה את פני לעבר צנצנת הזכוכית בביקורי השבועי בסופר. התווית המוכרת שנגלתה מולי החביאה מתנה נוספת. תווית קטנטנה שלא הייתה צריכה דבר כדי להעלות חיוך על פני, מלבד להכיל את המילה: אגוזים.

יעידו אלו המכירים אותי, אני לא צרכנית גדולה של קפה, ולא שותה אותו אפילו מידי יום. אני לא יודעת להעריך מהו קפה איכותי במיוחד, לא מתמצאת בסוגים השונים, ואף על פי שבורכתי במשפחה בברזיל, אני לא אדע לומר איזה קפה נטחן מאיפה, מתי ולמה. אני כן יודעת, ואף בדעתנות מאוד נחרצת – מה טעים לי. ועל דברים שכאלה, אני מתקשה לוותר.

היום, 3 וחצי שנים אחרי, אני כבר אשת מקצוע, השבתות שלי הן שבתות של עונג ממשי (טוב, רובן.) וחווית הקפה הראשון של הבוקר, הפכה אצלי ממש לטקס. אני מתעוררת בבקרים אל מרפסת שטופת שמש, מול ירוק אינסופי, ואוויר הרים צפוני. אני צריכה להוסיף?

התמונה יכולה הייתה להיות מושלמת, והמכתב יכול היה להיחתם כאן, כמכתב פסטורלי של הערכה. יכולה הייתה, אלמלא השינויים הרבים שחלו בשנים האחרונות בכלכלה בכלל ובמחירי מוצרי הצריכה בפרט. אני כבר לא מדברת על החודשים האחרונים, בהם `דולרים מתחת לבלטות` הן מילים גסות (מתחת לשלי תמצאו אורז). והמיתון היא כבר מילה שגורה כמעט כמו "אהלן"... אך נוכח העלייה הבילתי פוסקת במחירי הקפה שלכם, במיוחד של הצנצנת הקטנה שלי עם התווית: "אגוזים", שמעבירה בי חיוך, עצוב הפעם, אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי את התענוג.

אנחנו לא אנשים של חיי מותרות. לא תמצאו אותנו בחו"ל כל שנה, או בנופש בכל חג או חופשה שנתית, מתפנקים באיזה בית מלון שווה. אני אפילו לא רוכשת בגדים חדשים מידי חודש. רגעי האושר הקטנים שלי, כשמם כן הם – קטנים, ולא צריך הרבה כדי לגרום להם לקרות. למען עינוגים ופינוקים קטנים שכאלה, לכם יש את היכולת, לא רק לייצר (או לשווק במקרה הנ"ל) קפה משובח כל כך, אלא גם לתרום לעוד 10 דקות יקרות של אושר קטנטן ויומיומי – אבל אמיתי. אני מבקשת לפנות אליכם, בבקשה באמת קטנה ואישית, להוזיל את מחירי הקפה:

Because, It is Really THAT GOOD!!! (Oh, Yes…)

תודה, של.

גיליתי שאת בוגדת בי

את ישנה על הספה בסלון, אני יושב לידך עכשיו, כל כך רכה ונעימה, מניחה עלי את הראש. אני אוהב אותך יקרה שלי, אוהב אותך אבל חושש, חושש ממה שגיליתי...

בהתחלה חשבתי שאני רק מדמיין, שאני פרנואיד, או איך שלא יקראו לזה. הרי את אוהבת אותי כל כך, אהבה ללא תנאים! נאמנה מאין כמותך. את תמיד ערה לפני בבוקר, ותמיד הולכת לישון אחרי. את הנשמה היפה והאצילית שבחרתי לחיי והכי חשוב .. את שלי! אבל מזה כמה ימים אני רואה סימנים שאני מנסה להתעלם מהם, אני רואה דברים, שאני מנסה לומר לעצמי שקיימים רק בדמיון שלי, שאולי זו תקופה ואולי זה יעבור או-טו-טו.

בכל בוקר כשאני מתעורר ויוצא מחדר השינה, את כבר מחכה לי בסלון. רק לי. מסתכלת אליי במבט מלא ציפייה, נצמדת ומתחככת בי, נותנת לי נשיקות קטנות וגורמת לי להרגיש הכי מאושר בעולם. ואז אני מכין לנו ארוחת בוקר, אנחנו אוכלים ושותים יחד, ולפני שאני יוצא לעבודה אני נושק לך, ומבטיח לחזור כמה שיותר מהר. לפעמים אנחנו יוצאים יחד, לפעמים את נשארת בבית, אבל תמיד תמיד נמצאת שם כשאני חוזר.

אבל בזמן האחרון את כבר לא שמחה כמו פעם לראות אותי כשאני חוזר מהעבודה, את מעדיפה לישון לפני לפעמים, או להתעורר מאוחר, ההתנהגות שלך משתנה, ורק היום אני מבין למה.

לפני שבוע עבדתי בלילות, וכשחזרתי הביתה בבקרים, את כבר ישנת, או שכבר לא חיכית לי ויצאת. אני לא יודע מה עשית כל הלילה, אני רק יכול לדמיין. ומי הכין לך ארוחת בוקר? מי מפנק אותך כשאני לא נמצא? אל מי את יוצאת מוקדם בבוקר? המחשבות האלה לא עוזבות אותי.

אתמול כשחזרתי בערב מהעבודה, את הגעת מספר שניות אחרי וכשהכנתי לשנינו ארוחת ערב, את סירבת לאכול. רצית לצאת החוצה. אז כבר ממש חשדתי, זה לא קרה מעולם, והבנתי שאכלת כבר קודם. אבל איפה? עם מי?

הייתי עצוב מאוד אתמול בערב, אני לא יודע אם שמת לב, כמעט ולא ישבתי לידך, ולא ליטפתי אותך כמו תמיד . יכול להיות שהרגשת שמשהו קורה, ויכול להיות שרצית שאני אגלה. אבל הבוקר, כבר לא חשדתי יותר בכלום, האמת טפחה לי בפנים.

כשהתעוררתי ראיתי אותך כבר בעיצומה ארוחת בוקר, וכמו סכין חד, נדהמתי מהתעלמותך מנוכחותי כשמיד קפצת על הספה היישר אל זרועותיה!

לא... זה לא יכול להימשך ככה, אני חייב להגיד לאשתי שתשיג לה חתול משל עצמה!

עברתי טסט!!!

וזהו. הכותרת אומרת הכל מבחינתי.








אושר.

שפעת

עם חיסון, בלי חיסון,
בתחילת החורף, באמצעו, או בסופו,
ולפעמים אפילו מספר פעמים באותו חורף -
הגוף שלי מריח ריח ראשון של גשם על אדמה צמאה ונכנס לכוננות ספיגה!
לא, לא של מים, כוננות ספיגת וירוסי השפעת. ומי שבא - ברוך הבא!

יש לי קרוב ל20 אפיונים שונים לשפעת הזו!
היא יכולה להתחיל בנזלת בלתי פוסקת, להמשיך עם צריבה בגרון, כזו שאי אפשר להירדם בגללה (אולי זה הפתרון לחיילים שנרדמים בשמירה!? כי באמת שאי אפשר!), ומנגד, היא יכולה להתחיל עם כאב חד בבליעה, שמשכים אותי בוקר אחד בלי התראה. אבל תמיד תמיד זה נגמר בסאגה של שיעול, שנמשך לפחות 4 ימים עד שבוע. (לפחות!) ומכאיב בכל שריר בגוף, גם אלו שלא קיימים בספרי האנטומיה שלי .
יש חורף? יש שפעת! זו אכסיומה! וזה באמת לא משנה מי ומה ולמה ואיך ומתי. זה קרה גם לפני שהתחלתי לעבוד בארגוני בריאות שונים, גם כשהייתי עם הרבה אנשים וגם כשהייתי לבד. שפעת היא שפעת, וממש לא מזיז לה אם קיבלתי חיסון או לא, אם הייתי ליד אנשים חולים או לא, ואם שמתי גרביים לפני שהתהלכתי ברחבי הבית. כל מה שמעניין אותה, הוא זרזיף הגשם הראשון, שניתז על האדמה היבשה, ומתחיל ליצור שלוליות שלוליות, עד לספיגה איטית ומחלחלת. ייתכן שעם הגשם יורד ממטר של וירוסים קטנים, שתופסים "טרמפ" על הטיפות הדקיקות, על מנת להגיע מהעולם של מעלה אלינו לעולם התחתון, שם, כבכל עולם תחתון, הם יכולים להתחיל לחגוג ולבצע את שיועד להם בחיים : לגרום לאנשים כמוני , לישון 24 שעות, רק כי אין להם שבב אחד של כוח בגוף על מנת להתרומם מהמיטה, מעבר לפעולות שלפוחית הכרחיות, וגם זה לפעמים נדחה מפאת חוסר יכולת.

אצלי, שום תיאוריה לא עובדת, ולא מחקרים יפים המודפסים על נייר כרום בדרכם לאיזה גיליון חדש ברפואה המודרנית המעודכנת ביותר. אצלי הדברים הרבה יותר בסיסיים ופשוטים:
חורף = שפעת ו שפעת = חורף.

ואפילו לא התחלתי לדבר על דלקת ריאות.

שנהיה בריאים.

לילה.

לילה.
שקט.
לבד בבית, אין הרבה שמתרחש מסביב.
"האח הגדול" ברקע איפה שהוא, ואין נפש חיה באזור מלבדי. אפילו החתולים שלי משוטטים בחוץ
אני אוהבת רגעים כאלה של שקט מוחלט, שכל העולם נפתח לרגלי: "רק תבחרי"
לבחור מה אני רוצה לעשות
עם מי אני רוצה לדבר
איפה אני רוצה לגלוש
מה אני רוצה לשמוע
וכל מה שאני רוצה לעשות בעצם, הוא כמובן ברמה הריאלית, אין לי שאיפות לעוף בכדור פורח כרגע.
לילה ושקט אלו שני דברים מיוחדים, שאין לנו מהם מספיק.

מכירים מישהו שמוכר?

גינה לי גינה לי?!

אז הגינה מוכנה לשתילה.
היינו הבוקר במשתלה, התרשמנו מהשתילים והעציצים, ותכננו מה ניקח הביתה כשיגיעו שתילים טריים (אפילו לקחתי שני עציצים ירוקים יפהפיים הביתה), ובעלי עכשיו הופך את האדמה ומערבב אותה עם קומפוסט משובח.
אבל מכאן ועד לשתול דברים בגינה עצמה?!? תשמעו זה יותר מסובך ממה שחשבתי.
אנחנו לא מפסיקים להתווכח על מה ואיך וכמה אנחנו רוצים לשתול. איפה בדיוק זה יהיה? כמה זה יכול להתפתח?, האם יהיה לנו כוח להתעסק עם זה אח"כ בגיזום או לא?, כמה מכל דבר אנחנו רוצים?... אוף! רק רציתי להרגיש קצת אדמה, ולקום בבוקר לגלות עוד ניצן של משהו ולהתפעל. למה זה כזה מסובך!?

אני הכנתי שרטוט קטן של האידאל שלי , אחרי שבעלי הפציר בי שאני חייבת לתכנן הכל לפני השתילה:

יש לנו חצר גדולה, אבל היא מחולקת, והחלק הגינתי שמיועד לשתילת הירקות הוא מאוד קטנטן ( כ- 5- 6 מ"ר), ואני מודעת למגבלות הגודל, אבל כל מה שרציתי מלכתחילה הוא לשתול דברים "בקטן". מעט נענע, מעט עגבניות שרי קטנות ופלפלים, ידעתי מראש שזה יהיה קטן, וככה תכנתי את זה. ועכשיו בעלי אומר לי שאני משוגעת, ואני לא מבינה שחלק מהדברים משתלטים, וגדלים בפראות, שלא יהיה לי כוח או זמן להתעסק בזה, ושאי אפשר לתכנן גינה בחלקות קטנות, וצריך ערוגות ערוגות. (מה שהופך את זה למאוד לא אישי בעיני), ועכשיו, בגלל זה, הוא מתבאס להמשיך להפוך את האדמה. אוף, זה מכעיס. זה אמור להיות פרויקט משותף והגשמת חלום קטנה שלי, וזה הפך עכשיו לעיסה רטובה של בוץ ולמריבה מטופשת ומיותרת. :\

חמין.

"שבת בבוקר יום יפה"
באמת יפה! 25 מעלות בחוץ, שמים בהירים והמון ירוק.

המשימה: ניקיון החצר / גינה, ניקוש עשבים, גיזום, ו'הפיכת' האדמה .
(מין: "הכן חצרך לחורף")

היעד: סיום עד שעות החשיכה
(לא זה לא סימן לזה שיש לי גינה גדולה)

המבצעים: בן זוגי שיחיה ואני
בעיות אפשריות : חמין.

למי, שכמוני, לא רגיל לאכול חמין בכל שבת, או חג, או הזמן הזה שבו אוכלים חמין, אכילת היציקה המסורתית הזו מהווה מכשול אמיתי בדרך ל... חיים נורמליים?

אני עומדת עכשיו לפני צלחת עמוסה בכל טוב: בשר בקר, חתיכות חזה עוף, תפוחי אדמה, בטטות, ראש שום, קטניות למכביר ועוד כל מיני דברים טובים שמרכיבים את העיסה החומה המהבילה הזו. החמין מריח מדהים (כבר מ01:00 בלילה, אגב), ריח מתקתק ומשכר של תבליני חורף: דבש, קינמון, פלפל שחור ופפריקה מתוקה, מתערבבים עם זנגביל חם וחליטת פירות שמימיה מצאו את דרכם גם לתוך החמין הזה (תנסו, מומלץ!).
אבל אני לא מסוגלת לאכול! אני יודעת שברגע שאוכל את החמין, כל מה שארצה הוא לשקוע לתוך שנת חורף (או לפחות צהריים) ארוכה ארוכה ומתוקה, אח... א ב ל ! הגינה! ההבטחה! החורף... ה... אוי אוי קשה.
תגידו: "צרות של עשירים", אני יודעת. אבל חשבון הבנק הגירעוני שלי, והחור הגדול המתהווה בכיס, יעידו, שצרות החמין חובקות עם שלם, ללא הבדל גזע, מין או מעמד כלכלי...

שבת שלום.

שלום.

התחלה חדשה.
דף לבן.
אני מקווה שפה אני אוכל לפרוק את כל מה שיש לפרוק,
להתבונן על כל מה שאפשר להתבונן בו,
לסדר את כל מה שלא מסודר (אצלי, רק אצלי, אני לא מתיימרת).
ובעיקר, אני מקווה ללמוד,
מי אני? מי אתם?
בלי משקעי עבר, בלי סביבה מוכרת שהפכה לעיסה של רגשות שליליים.
דף לבן.
התחלה חדשה.